ז-ח באב: הר תבור, נהר הירדן, כליל, בנימינה, מודיעין עלית, בילעין, ירושלים

אנו חונים עכשיו ברחוב דובנוב בירושלים. בין בתי העשירים לחורשה ובית המצורעים. בין תיאטרון ירושלים לגן השושנים. לא רחוק מהבית בו גדלתי. מעוז הבורגנות הירושלמית, מעמד בינוני גבוה, מוסדות תרבות וקרנות, בתים ערבים ישנים שעברו שיפוץ והרחבה מסיבית, חילונים ודתיים ליברליים.  הקרוון לא מניע. התקלקל קצת בסוף המסע. אפשר לראות בזה הרבה סמליות. להיתקע ביום האחרון, בתשעה באב, בלי אפשרות להמשיך לנוע. להישאר, להירגע, לעצור.

לעומת זאת, בימים האחרונים היינו הרבה בתנועה, וכמעט כל עצירה הרגישה לנו קצר מידי. שיחות התחילו והיו טובים כל כך שיוכלו להמשיך עוד ועוד. אנשים שפגשנו שיש לנו כל  כך הרבה מה ללמוד מהם.

ביום ראשון בבוקר התעוררנו באילניה, אצל המשפחה של בת זוגו של גיא, מוריאל. אביה, דדי בן שאול, צייר, מנהל לשעבר של המחלקה לאמנות, אמא אלינור רדאי ואחותה ובן זוגה שגרים בבית ליד באותה נחלה. הם עברו למושבה מהרובע היהודי בירושלים לפני מספר שנים. ישבנו עם הקפה של הבוקר במפרסת הגדולה צופים על הגינה הגדולה והיפה, ואז קרא משהו לא צפוי. דדי בן שאול התחיל להתקיף אותנו ואת המסע. הוא אמר דברים מאוד קשים, המון זעם וכעס. האמן הוותיק, שמכין יין, מצייר נופים ומפסל בביתו הירוק במושבה הנינוחה, הפך לנביא זעם, יורק אש, לאומן ומבטל את האחר. הוא זעם על הדמות שחשב שאני והסיק בעצמו ולעצמו מהן דעותיי, ואז תקף את הדברים שדמיין שאמרתי. השיחה הייתה לא קצרה וזה קשה לנסות לשחזר את כל מה שנאמר (נעלה וידאו בקרוב), אבל הדבר המטריד ביותר שנאמר על ידו זה שלעולם נצטרך להילחם, שלנצח נחיה במעגל אלימות אין סופי. שהוא לא מאמין לאף ערבי שאומר שהוא מוכן לחיות בשלום, שאלו שאומרים את זה אומרים את רק בגלל שאין להם ברירה. והם לעולם לא ישכחו וירצו לנקום. ואני לא יכולתי לחשוב שהוא פשוט הציב ראי לעצמו.

דדי בן שאול בביתו

מהשיחה עם דדי בן שאול יצאנו נסערים ועצבניים, ולכן היה כל כך טוב לפגוש את תאמר מסלאחה, משורר ועו"ד שגר בנצרת. פגשנו את תאמר בדבוריה, כפר למרגלות התבור בו תאמר גדל. איתו עלינו את כל העלייה התלולה עם הנוף המדהים לראש התבור וישבנו לא רחוק מהכנסיה לשיחה בצל. השיחה עם תאמר סתרה את התפיסה הזועמת וטענה של חוסר היכולת לגור ביחד שהטיף בבוקר דדי. וזה לא בגלל שתאמר אמר דברים קלים, להיפך. תאמר, התחיל את השיחה בזה שאמר שסבא שלו אמר שהמלחמה לא תיגמר עד שהוא יכול לחזור לכפר שלו ציפורי (יותר מאוחר בשיחה התברר לנו שתאמר לא בדיוק בדעה של סבו). הזקנים לא מוכנים לוותר.

נוף מהתבור

בגלל העיכוב שלנו על ידי המשטרה בשבת, מצאנו את עצמינו חוצים את השומרון, מבלים שעות בתחנות משטרה ומגיעים לכפר קאסם ולא לירדן. אבל ביום ראשון אחרי הצהריים החלטנו שאנו לא מוותרים על הטבילה בירדן, וירדנו מהתבור לכיוון מזרח כדי למצוא מקום. בדרך עצרנו לפיצה לא ממש טעימה ביבנאל ואספנו שם  טרמפיסט ציורי ופרנואיד  שלקח אותנו לירדניה.  בגלל שלא ממש בא לנו לטבול עם צליינים דרום אמריקאים זקנים המשכנו דרומה ומצאנו בין המתאים בדיוק מה שחיפשנו.  הטבילה הייתה מצוינת, הירדן אפילו היה די עמוק ובהחלט נתן לנו את הכוחות לנסיעה הארוכה צפונה לכליל.

מהים עד לירדן

כליל הוא מקום מיוחד בשביל גיא, הוא גר שם עם משפחתו שבע שנים, בנה שם בית וקהילה.  כליל זה גם מקום מיוחד באופן כללי. כפר אקולוגי, שכל אחד בונה את הבית לעצמו (כולל תשתיות), מקום שמנסה להיות הכי בסדר עם האדמה והארץ. חנינו בכיכר המרכזית של הכפר ומיד פגשנו קבוצה מקסימה של צעירים שחיים שם באוהלים ובונים לדבריהם קהילה אקולוגית. היו לנו שיחה על המשמעות של מה שהם עושים, על אקולוגיה וחורבן וגם הצורך לחלוק, משאבים, אדמה וחפצים אבל גם רגשות ופצעים. מחשבות שעלו מתוך השיחות הקודמות. הקושי של כל כך הרבה אנשים בין הים לירדן פשוט לחלוק, לא רק את האדמה והמשאבים אבל גם את המכות, הכאבים והפצעים.

בכליל הולכים לישון מוקדם, קיפלתי את המצלמות וחזרתי לקרוון ומצאתי שלושה ממקימי הישוב יושבים שם עם גיא. אז התחילה סיטואציה מאוד מעניינת. הם מאוד לא רצו להצטלם ומאוד הפריע להם שהמצלמות כוונו אליהם וזה משודר באינטרנט.  אחרי דין ודברים הזזנו את כיוון המצלמות לצד וניהלנו שיחה על האח הגדול, מעכב ופרטיות. מי שולט במידע וכמה שליטה יש לנו אם יש בכלל. באיזה שהוא שלב זה כבר היה יותר מידי בשבילם ויצאנו מחוץ לקרוון – לטווח הצילום והמשכנו בשיחה. זה מוזר לפגוש היום, במצב של חשיפת יתר אנשים שעדיין נרתעים ממצלמות.

את הקפה של הבוקר שתינו בסטודיו של אלון פורת, צייר וממקימי כליל. הסטודיו בנוי על צלע הר עם נוף מרהיב ונותן הרגשה של אוהל פתוח. בנוסף לעבודה שלו שצייר אלון מקיים במקום שיעורי ציור לתושבי האזור. הוא סיפור ההתרגשות על המבוגרים שבאים  ללמוד – ניצולת השואה הקיבוצניקית והמושבניקית התימנייה המבוגרת.

את ארוחת הבוקר אכלנו בבנימינה את אחותי יעל בין ארגזים והכנות למעבר. משפחת הוד  - יעל, יורם וארבעת הילדים עוברים לקליפורניה לשנתיים עם אופציה לשלוש. הילדים הגדולים מודאגים אבל גם עושים רושם שהם סקרנים ומתרגשים. יורם עדיין היה בעבודה אבל דיברנו עם יעל על משמעות המעבר, בית, וגם כמו כולם על חורבן ותשע באב. בסך הכול היה נראה שהם, כמו משפחות ישראליות רבות, עוזבים בית כדי לעשות טוב לעצמם ומשפחתם בלי דרמות ועניינים.  זה לא יהיה פשוט וגם לחזור לא יהיה קל. אבל בשיקול הגדול הם מאמינים שכולם ירוויחו מזה, במיוחד הילדים שייחשפו לתרביות אחרות, לדתות אחרים גם כמובן ירוויחו שפה.

נפרדנו מאחותי (ברמה המטריאלית אני מאוד מרוויח מהמעבר שלה לאמריקה – אני מקבל את מכשירי חשמל וטלוויזיה מסך שטוח). לקחנו את כביש שש, שזה קצת טיפשי כי הקרוון נוסע בסביבות שבעים קמ"ש, לכיוון מודיעין עלית ובילעין. בצומת של מודיעין עצרנו לאסוף טרמפיסט. לקרוון נכנס דוד בן ישי (על אמת) ואיתו  עשינו סיבוב במודיעין עלית. בגלל קוצר הזמן רק עשינו סיבוב בעיר והתרשמנו. דוד בן ישי, בחור דתי עם חולצה לבנה, מכנסיים שחורות וכיפה סרוגה גדולה, אמר לנו שגם אותו לא היו מקבלים לישוב כי הוא לא חרדי. הורדנו אותו לפני מחסום, הוא המשיך לסעודה מפסקת בביתו בטלמון ואנחנו פנינו שמאלה לניעלין, חלפנו על השלט האוסר על ישראלים לנסוע בשטח וועברנו שלוש כפרים ונוף נהדר עד בילעין.

המשך יבוא…

הפוסט הזה פורסם בתאריך כללי. קישור קבוע.

One Response to ז-ח באב: הר תבור, נהר הירדן, כליל, בנימינה, מודיעין עלית, בילעין, ירושלים

  1. says: נוי יצחק

    אני אמנם מחפש את דדי. יחדיו עברנו שנת הכשרה בפרסי בעין גב-הכשרה צעירה של התנועה המאוחדת.
    האם הוא באמת מתגורר באילניה, אלך להפגש איתו מתוך פרץ נוסטלגיה.זו היתה שנה מכוננת אחרי מחנה שמונים ולפני עליה ל"האון" 1949

    איציק נויפלד.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>