חברון זה פטיש לראש. ככה פשוט. מן הסתם החלקים המצומצמים שיצא לנו להסתובב בהם. הנראות הברורה של ההרס לאורך הדרכים שיוחדו רק ליהודים, המסה של נוכחות הצבא והתחושה הקשה שעולה מהאנשים שמסתובבים ברחובות. מוקד הנסיעה שלנו הוא חיברות עם פרויקט של תיעוד ואירוח שמקיים בשנתיים האחרונות מיכאל ז'ורפנר. הוא גר בבית סמוך ליהודים החמים תל רומיידה ועוקב אחרי המציאות היומיומית של הכיבוש במבטו המיוחד. במקביל מקיים פלטפורמה לאמנים לפעולה במקום המורכב הזה. הבית שבחלונותיו שלוש שכבות סורגים ותריסים כהגנה מהתנכלויות, נמצא באזור בו גרים שש מאות יהודים, שש מאוד חיילים ושלושים וחמש אלף תושבים פלסטינים שרשות התנועה והפרנסה שלהם נפגעת בצורה עמוקה. בילינו שם אחה"צ ולילה וזה היה כמו טריפ רע. גודש כזה של אנרגיות רעות לא פגשתי ממזמן אם בכלל. אני מציע לכל מי שרוצה להעמיק את הידע שלו על המצב לפנות לאתר של מיכאל, או לאתרים של זכויות האזרח.
לי עצמי ברור שאחזור ואפעל במקום, לא שברור לי למה אני מתכוון כרגע, אבל ההבנה הזו התבהרה לי בזמן הלילה הזה שעבר עלי שם. את רובו ביליתי ער ומקשיב לקולות של המציאות של העיר מהופנט .
היום שעבר עלינו בהמשך היה מורכב מכמה פגישות, ראשונה בקיבוץ כפר עציון, עם אדם קסום, תושב הכפר אליעז כהן, משורר מעורכי ומקימי כתב העט "משיב רוח". לאליעז חיוך מדבק ומבט אופטימי ומלא אמונה על האפשרות לקיום מלא כבוד עם השכנים הפלסטינים הסובבים אותו. הוא מקיים חיים של כבוד לאדם באשר הוא אדם וחותר להפיץ את ההבנה הזו בקרב היהודים והערבים שחיים בשכנות הדוקה כ"כ בחבל הארץ הזה. זכינו לשמוע שני שירים שלו (אחד כבכורה ראשונה, חם חם מתנור היצירה שלו, שפעל שעות נוספות בזמן המילואים שבדיוק חזר מהם).הפגישה הסתימה בהבנה ברורה של רצון אמיתי לשלב ידיים בהמשך העשייה בכיוון זה. ניראה לנו(לרונן ולי)שאחד המקומות בהם יוצג הפרויקט לכשייסתם יהיה בשותפות איתו בגוש עציון.
משם נסענו לבת עין, לפגוש את הרב נתן גרינברג, רב של ישיבת חוזרים בתשובה בישוב. השיחה התנהלה בסוכת הגפנים הסמוכה לביתו.התאנה עדיין צעירה ורחוקה כמה מטרים.דיברנו הרבה, על מושגים יהודיים של קדושה וחורבן, כרגע, אחרי כמה זמן, אני מבין שאת חלקם הגדול שמעתי קצת קודם, קצת אחרת. מה שנישאר לי היה ההצהרה הברורה שלו שהוא עסוק בתיקון של עצמו והחברה היהודית הקטנה שאסף סביבו. מעבר לזה אין לו כוח או עניין. שכיניו הערבים אינם בפריזמה של העבודה שלו.
בבת עין אין כניסה לערבים. זה נאמר לנו בצורה ברורה מאוד (מה שאני חושב מאוד לא חוקי וגם מריח רע מאוד מוסרית). נסינו להבין איך האנשים החביבים והנחמדים חיים עם זה. כמובן קיבלנו את התירוץ הביטחוני, אבל ברור שיש משהו רעיוני עמוק יותר.
אחר כך פגשנו את פורת סלומון. אמן צעיר, בוגר בצלאל שפועל מתוך סטודיו בישוב. הפגישה עם פורת היה נינוחה ומפרגנת לכולנו. אני יצרתי מחדש שתי שבלונות (אהבה בעברית וערבית) שאת שתיהן ריססתי בו במקום. את השבלונה העברית,פורת שמח לרסס על דלת הסטודיו. את הערבית פחות. השארתי אותה על דף נייר שמצאנו בכניסה. מתנה שכזו.
בת עין הישוב הוא מקום שונה משאר הישובים סביבו. אין גדר, בניה עם ניחוח משוחרר, יצירתי. הרחבה פרועה ששומרת על עצמה ללא כוחות צבא. כמו שהייתי מדמיין התיישבות בשטחים.
את הביקור סיימנו בטבילה של לפני שבת במעין/ממקווה סמוך לישוב בחברת התושבים המקומיים. חוויה מקררת אך מעייפת, בסיכומו של דבר. משם המשכנו לפיקניק עם מוריאל זוגתי והילדים בחניון ה"מעבדה" בדרך חברון בירושלים. כיף של פגישה שמקיימת מסורת של פגישות משפחתיות במהלך העבודות/מסעות האלו שאני מקיים.היה כיף וגם מיני סיכומון של "איפה היינו ומה עשינו עד כה".
ואז נסענו נסיעה ארוכה ומעייפת מטה מטה (שניינו חצי ערים אבל מבינים שרוצים וצריך להתקדם צפונה) חנינו בישוב בבקעת הירדן בשם "נעמה". הלילה היה חם וכך גם הבוקר שאחריו. בגלל ששבת וגם המשמעת שלנו מתרופפת גם ההתעוררות שלנו התארחה. נסענו שמחים ונטולי דאגות לאורך כביש הבקעה, לשם שינוי המוזיקה עבדה,פול ווליום ושערות מתנופפות, ממשכמו בסרט מסע אמיתי, ואז ראינו תחנת הסעה ולידה שתי בטונדות ונזכרתי שממזמן לא השארתי את סימני המסע הזה (השבלונה שחידשתי אצל פורת בבת עין בערב לפני). בחיוך גדול וצחוקים הצבע מצא את עצמו בתנועה דרך השבלונה אל הבטון (בעצת עו"ד אני לא מודה בכלום) ואז באה ניידת ובמקום להמשיך באלגנט, התבלבלה ועצרה. ככה זה.
כל ההמשך היה די משעמם. חוץ ממירי החוקרת ונתן השוטר שהיה מעניין לפגוש. מצאנו את עצמנו באריאל, ארבע אחה"צ, בלי שאכלנו ארוחת בוקר. יחסית לזה שבזבזנו (גם לא,הפגישה הזו הייתה, במובנים מסוימים ידועה מראש. רק ששנינו לא בחרנו במודע את הזמן והמקום) זמן יקר ואת תאמר לא פגשנו (כנראה מחר) וגם בירדן לא טבלנו (גם כנראה מחר) ועכשיו מה.
רונן היה ברור מאוד.אני רעב ,ובוא ניסע לכפר קאסם לאכול, יש שם מסעדה טובה.
נסענו לכפר קאסם ,הצגנו את עצמנו בנעימות ופגשנו את אשרף מנהל במקום. אכלנו ארוחה טובה ובסוף אשרף הצטרף לשיחה. סטודנט למשפטים שסיפר שהלך ללמוד בגיל מאוחר ולמרות שיש לו עבודה טובה במסעדה כדי לתת דוגמה לילדים שלו. דיברנו על חינוך וכמובן על פוליטיקה. אדם גאה מאוד עם ביקורת מאוד גדולה על החברה הערבית, וכבוד גדול למדינה היהודית. זה אולי נשמע מוזר ואפילו רע אבל אשרף דיבר בתבונה רבה, בעיניים פקוחות ובעיקר בהמון המון אופטימיות. אופטימיות מדבקת וכנה.
ישבנו במסעדה הרבה זמן והצטרפו לשיחה בשלב מסוים איציק שלחם במלחמת יום כיפור (הייתי עם אריק 3 ימים בחווה) ואישה (מצטער לא זוכר את שמה) שנפצעה בפיגוע במלון סבויי ב-1975. ככה זה בין הים לירדן, כל אחד סוחב טראומה וכל אדם עולם.
ומחר,כמובן מחר.ועכשיו,ממש לילה.
טוב
לצערי הרב נראה כי לא די במסע בין 9 ימים כדי להבין את המורכבות של יחסינו עם השכנים. כדע"ג כשם שישנם סוגים שונים של מתנחלים ישנם סוגים שונים של כפרים ערביים . לצערי הרב ערביי חברון מאז ומעולם הפגינו רוע בלתי ניתן להשגה ואילו היחסים בין יהודים לערביים באזור גוש עציון עם רוב הכפרים מאז ומעולם היו יותר מיחסיי שכנות טובה. הסניף של רמי לוי בצומת הגוש הוא דוגמה טובה לכך . . ליחסים אלו יש הבטים כלכלים של תמיחה הדדית אולם לא רק. אין לרוב תושבי גוש עציון היהודים כוונה לאיים על הערביי האזור ולהפך , לערבים יש צורך רב באוכלוסיה היהודית המקומית המאפשרת להם התקדמות ברמת החיים. התקדמות זו נפסקה מהרגע שנכנסו גורמים פוליטים יהודיים או ערביים לאומנים אשר פגעו קשות בחיים המשותפים של כולנו.
אני חושב שסיכום הרשמים מהביקור הוא החמצה.
תבינו, חלליות כאלה של מבקרים חיצוניים שעוברים לרגע "לבחון" את המתרחש באזורנו עוברים פה כל שני וחמישי.
"TIFF", "בצלם" וכו', עיתונאים שונים, גיא מרוז ואביב גפן וכו' וכו'.
המשותף לכולם הוא שהם חלליות. חייזרים. לא מעורבים, לא מקשיבים, נוחתים אל ארץ הילידים וממריאים כלעומת שבאו, אחרי שסיכסכו היטב.
את רשמיהם מן ה"מחקר" הם מלווים בקריצת עין מעל גבי הילידים החשוכים, מזכירים שהכל בסדר, הסטיגמות יכולות להישאר על כנן.
לכן לביקור שלכם יש משמעות גדולה כ"כ בעיני.
כיוון שאני מעריך את פועלכם הציבורי כשלעצמו, ואת הכנות שבה אתם פועלים,
קיוויתי שאתם באים אל המפגש בלב פתוח ובראש נקי, על מנת להקשיב באמת לזרמי העומק של המציאות, ואל ההוויה האנושית הכ"כ מורכבת כאן.
המפגש אתכם אכן ענה על ציפיותי ועורר בי התרגשות.
לכן התאכזבתי כ"כ כשקראתי את הפוסט המסכם את ביקורכם. על פניו נראה שיצאתם עם אותן המסקנות אותן כתבתם מראש.
אבהיר- ממש לא ציפיתי שתשנו את דעותיכם. אולי אפילו הייתי מתאכזב אם כך היה קורה. המציאות ותהומותיה עמוקים ומורכבים הרבה יותר מדיעה כזו או אחרת. קיוויתי שתקבלו הצצה אל תהומות אלו, שתשלח אתכם עם חומר למחשבה, עם כוונה לפעול באופן עמוק ומשוחרר יותר.
מה קיבל מכם קורא הפוסט הזה, אם לא את אותה קריצת עין מתנשאת? מה חידשתם?
שאליעז כהן נחמד ורוצה לחיות בשלום ולכבד את שכניו? שראש ישיבת בת עין דואג לעצמו ולעזאזל הערבים? שלבת עין אסור להכניס ערבים? שהאמן פורת סלומון מסרב להציג על דלתו שלט בערבית?
באמת? יש לי בעיה עם ערבית? האם אני אמור עכשיו להוכיח את חפותי? לשלוף את הספרים על התרבות הערבית והאיסלאם מן המדף שלי? הרי אמרתי שזה חסר טעם לעשות גרפיטי בערבית, בשפה שלא יבינו, שיהיה מנותק ולא מובן , ולכן עדיף את זה שבעברית.
אז זהו? זה מה שראיתם? אנא קיראו שוב את הפוסט כאורחים ותראו איזו תמונה קריקטורית מצטיירת.
אני יודע, זה נשמע קטנוני, אבל תבינו- זה בדיוק סוג הקריצה שאנחנו חוטפים בכל פעם, אותה הוצאה-מהקשר שמלמדת יותר מכל על המבקר והקיבעונות שלו. זו הסיבה שהפסקנו לתקשר, שהתייאשנו משיח עם כל "אחר" שהוא.
זה מה שבונה כאן את חומות ההפרדה, ואת שמיכת הבטון שמכסה על התהום הגועשת שסופה להתפרץ.
ולכם, כאמנים,יש תפקיד בקריעת החומות האלו, ובקריאה חדשה, מורכבת וכנה של המציאות.
פורת יקר
קודם כל שמחתי על ההיכרות שלנו,והפגישה עבורי השאירה טעם של עוד,של רצון להעמיק את השיח.
הפוסטים שאנחנו כותבים מהמסע הזה הם היתעקשות לשתף ברשמים של מסע,במילים קצרות של אמצע לילה שתפקידם לתת הצצה אל הבחנות כלליות וההנחה שלהן זו לצד זו.
אין רצון או אפשרות לסכם כלום.מראש (וגם בפגישה שלנו דיברנו בזה),ברור לרונן ולי,שסיכום הדברים הוא פרק עתידי שיתקיים בהמשך הדרך,אחרי "זמן המסע" הזה שאנחנו יוצרים וכתגובה של עיכול של שפע המציאויות שאנחנו פוגשים.
לעצם הדברים,אני לא יוצר חומות,אני עובר שערים בחיפוש אחרי שיח,וגם לא חללית כזו או אחרת.(יש היתנשאות של כביכול מוצקות ארצית וממורכזת בעצם ההגדרה הזו).הפגישה היתה בישוב שלך ובסטודיו שלך,לא במקרה,בכוונת מכוון.המורכבות שהישוב שאתה מתגור בו מקיימת עבורי (וגם עבורך אם אני קורא אותך נכון) היא לא המצאה או הזיה של אסטרונאוט גלקטי.לא ידידי.היא מציאות גבולית,גם במובן המוסרי וגם במובן החוקי.
ההכרה בכך היא אחת מהדרכים שלנו להמשיך ולשוחח.ואולי באיזה עתיד אפשרי,וקרוב אני מקווה,לפעול ולשרטט מציאות שתאפשר לנו ליצור דיאלוג של עשייה בכיוונים משותפים.
חיבוק.