ד' באב, ניצנים, ניצן, נתיבות, באר שבע, כפר וואדי נאעם

לילה קריר רגוע על חוף ניצנים. לנשום עמוק אוויר  בהיר, הדים של מוזיקת מחאה, בעיקר בערבית, בעיקר מדהמש. היום שאחריו התחיל בים כחול כל כך רגוע. קפה על הים הכחול כל כך רגוע. חבורה של מסיימי תיכון מתחת לסככה, כל אחד יפה יותר מהשני, צוחקים חופשיים אל הרוח. מתבונן בהם וחושב על הילדים שלי שגדלים ומתגעגע. עדיין בנעימות, בסבלנות.

הדבר הראשון שעשינו היום היה לחפש את המכולת בניצן. בטעות זיהינו את החנות מזכרות של ציפי בתור מכולת. השיחה שהיתפתחה הציפה אצלה זרימה ארוכה של זיכרונות של פינוי. הגירוש במילותיה. עמדנו מולה שותקים. מקשיבים. "הבית" כמושג הוא מקום רגיש, טעון. ככל שהמסע שלנו מתקדם ומתפתח הוא שב ועולה. שוב,כשאני יושב וכותב את הדברים, אני מבין כמה זה טבעי ורלוונטי. החורבן של "הבית". הראשון, השני והרבים האחרים שנבנים ונהרסים פה מסביבנו. הנסיון להבין את הריטואל הזה ולשאול שאלות לגבי הנחיצות שלו  הוא אחד מהדלקים של המסע הזה.

משם נסענו לכיוון באר שבע, לפגישה עם מירי ונסובסקי, יושבת ראש החדש של ועד עובדות הניקיון של אוניברסיטת בן-גוריון, יישבנו בקרוון בין האוניברסיטה לב"הח. אישה אמיצה מירי. אחרי שנים ארוכות של ניצול של קבלני עבודה, בעידוד של צ"ח(צדק חברתי-ארגון סטודנטים כוח לעובדים) היא ושותפיה אוספים כח לעמוד מול כוחות השוק שמשתמשים בהם כאילו היו סחורה. היכולת של המדוכאים להיתקומם, מה שכביכול נראה פשוט או טבע י(בדיעבד בדרך כלל..) מביאה את ההכרה שמקשרת אל מושג הקודם. אני מרגיש בבית במקום שהכבוד העצמי שלי מתקיים. אחד מיסודות הבית הוא האיזון העדין של ההכרה של ערך העצמי. 

משםהמשכנו לבקר את איברהים אבו-עפאש, בחברת יעלה לבנת ממועצת הכפרים הבלתי מוכרים. איברהים איש מרשים ורהוט. בעברית (וואלה, עם הייתי מסוגל לדבר בשפה שלו כמו שהוא מדבר איתי בעברית…) ישב איתנו שרוע בהדר על השטיח. הרוח שותפת את החום מהאוהל שלו בקלילות של שום מזגן לא יוכל לה. חיוך של אמת מתובל בסבלנות אמיתית. סבלנות בדואית כהגדרתו. הוא חי עם הכפר שלו על אדמה מורעלת (סמוכה לרמת חובב, פח הזבל הכימי של המדינה שלנו). מתעקש (בכל ערכאות המישפט הישראלי) על אורח חייו. מעדיף ילד עם אסטמה על פני ילד עבריין. זו הבחירה האמיתית שמוצבת אל מולו. להיתקלף מהמהות של ההויה שלו, לעבור לחצי דונם מובטח בספק שכונה או להיתעקש על האמת היחידה שמגדירה אותו. התרבות (לא סימנים של תרבות, כאילו תרבות) הבדואית שלו. דרך החיים היחידה שראויה לאיש כמוהוא. הוא הקשיב לנו בחיוך, אהב את הכוונה והרצון שהמסע שלנו מבקש לשאול. כשדיברנו על חורבן, הוא אמר בפשטות שהאל לא מסכים לעוולות, הוא מחריב את המציאות שמייצרת אותן. ככהזה. הוא אמר את זה בחיוך, לא כאיום. הוא אמר את זה על כאן ועכשיו.

כדי להרגיע, הוא הוסיף, שכל זה לא יקרה לפני שיתרוקנו כל המיים מהכינרת (נבואה של הקוראן). אז זה לא יקרה בחיי, הוא חייך שוב. הוא לא חווה רעידת אדמה איברהים. מממ

וזהוא, אז הלכנו לשגיא וענת, אחות של אפרת חברה של רונן. והיתקלחנו  ואכלנו וקצת, כמו בבית. אנחנו נחים מלשאול שאלות ולהקשיב לתשובות. הפוגה קלה.

רצף הפגישות והנסיעות דוחה משימות שחשבתי שיהיו פשוטות ויקרו כבר. הווידיואים שאני לא מגיע אליהם. בעיקר.

היומיים הבאים יהיו יומיים (שוב,עמוסים) של שיטוט וביקור בדרום הר חברון, גוש עציון ואזור בית לחם. גם מתישבים יהודים, כאלו שרגועים וגם כאלו שפחות (רגועים) וגם מתישבים שהאדמה הזו עבורם שמה פלסטין. היום מחר מתחיל מוקדם. פגישה ב-09:00 בסוסיא היהודית ומשם דילוג קצר לסוסיא הערבית. מממ

ואז חברון.

בקיצור,יהיה מעניין

הפוסט הזה פורסם בתאריך כללי. קישור קבוע.

One Response to ד' באב, ניצנים, ניצן, נתיבות, באר שבע, כפר וואדי נאעם

  1. says: יונתן

    "מעדיף ילד עם אסטמה על פני ילד עבריין".
    חזק.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>