ב' באב -אחה"צ- אשדוד

אין כמו טבילה בים עם בטן מלאה בדג. הרצחתה וגם ירשתה. כן, ככה זה לפעמים. הטבילה הזו בים משנה את המצב שלי מ"רגע לפני" ל"הינה הגעתי". למה? ככה. אני קשה עם עצמי לפעמים, אני משתדל לחוות את המציאות בצורה מלאה. כשעושים מסע מהים לירדן אז איפה הים בסיפור הזה – שרואים אותו, כשמריחים אותו, שומעים אותו? כשאתה בתוך הים, השאלה מאבדת מהתוקף שלה. פה הים – מעלי מתחתי ומצדדי. תענוג. עכשיו נשאר הטווח הגדול עד הטבילה בירדן.
לפני הים היינו באשדוד, העיר. הפגישה בבוקר עם אברהם, יושב ראש בעברו של איחוד האירגונים של יוצאי אתיופיה, פגישה פשוטה ונעימה. ישבנו בקרוון מתחת לביתו בשכונה ג' באשדוד. השאלות היו סביב המשמעות של הימים האלו עבורו אבל בעיקר אז,  באתיופיה לפני העליה ארצה. הוא היה אחד מ-15 הראשונים שגיעו לארץ מאתיופה לדבריו .חלוץ חלוץ. הזיכרונות שלו תיארו הכרה ופעולה של אבלות, דומה מאוד למה שמתקיים ביהדות כיום. רק שההבנה למה חסרה. התאריכים זהים והידע שונה. הכי רחוק של ה"נעשה ונשמע" בעיני.
אחר כך ארוחת צהריים במסעדה של "אידי במרינה". תפאורה קסומה של יכטות, תרנים מתנדנדים וכוסות יין. אברהם (השני), דור שני בעיסקי מסעדות הדגים, ישב (בסיכומו של זמן הבנו שהוא מזמין אותנו לסעודה הזו – רב תודות) איתנו ושוחח, שיתף. יש משהוא  נעים לי באשדוד. מזכיר לי את עיר ילדותי באר-שבע, רק עם ים. משהוא פשוט ונינוח. בלי דאווין מיותר. פשוט פשוט וקלסה. מתאים לי.
חוץ מזה כולם שוקולד פה, גם חמים וחמודים וגם שזופים בטירוף. אולי בסוף נעבור לפה, נשקיף על הים ,נתלטף מהרוח ונחייך עד אין סוף. אולי.
עכשיו אורזים ונוסעים לדהמש, שכונה בדואית לא מוכרת בין רמלה ללוד. מחר מחליטים בבג"ץ לגבי מצבם. הורסים או לא.. אפשר לעצור כאן ולתת להבנה הזו לחלחל פנימה. הורסים או לא? (בתים יקירי,בתים)