יושב על השולחן שלי בבית שלי, מוריאל שמה במערכת תמר אייזנמן,באנגלית.הילדים במרפסת אוכלים אבטיח.אחרי לילה ראשון של שינה הגונה. המחשבות נודדות עדיין.

מתחיל להיתבונן ולהקשיב לחומרים המוקלטים של השיחות שניהלנו,רונן ואני, בימים האלו שחלפו עלינו בתנועה בדרכים לאורכה ורוחבה של ארץ ישראל.זו שכאן ועכשיו,שמכילה עמים ודתות מרובים.בימים הבאים אעלה ווידיואים שלהם,חלקים מהן, אטאט לאתר.הראשון עם דדי בן שאול.חותני,שאני מודה לו על הכנות שבה דיבר.

אני בוחר לשתף בלקלסיקון קצר של השק הזה שקוראים לו התודעה שלי.לקסיקון של טרם שבת(זו הגדולה).יום שישי אחה"צ, מאוחר,למדברים באלפים.

אמונה:אני מאמין שהארץ הזו גדולה מספיק בכדי להכיל את היושבים בה,את כולם,ירוקים צהובים וכחולים, בשלום.הצורך שלנו הוא בקפיצת מדרגה של ההבנה הגאוגרפית/מיתית שלנו.השלום אינו הכרה חיצונית,מעבר גבול שפתוח,לא לא,השלום הוא היכולת למוסס גבולות של תודעה ולהתיך אותם לכדי מציאות אחרת,מציאות שמכילה מקום מרובה מהנדמה כאפשרי כרגע.הדלת הפתוחה של שכן שהפך מאויב לחבר היא ההגדלה של המרחב.היכולת לסלוח היא גשר.

"הכאב הוא בלתי נמנע,הסבל הוא עניין של בחירה" הרוקי מורקאמי/על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה.

בית:"אני יושב בבית שלי על השולחן שלי".הבית שלי הוא המקום שבו נמצאת זוגתי והילדים.שבו בצורתה הישירה ביותר עבורי מתקיימת האהבה.רצה המיקרה וחוויתי את תחושת הבעלות על אדמה ומבנה.דרך המציאות הזו הבנתי את המיגבלות שדרכם אני בוחר לחוות את הקיום שלי, כרגע לפחות.היכולת לשחרר את השאיפה לבעלות בשלום עם עצמי מתוך הכרה שאני רוצה לנוע,לא להיתקע.להאמין שאני חופשי,זמני,מתכלה.לא בשונה מהצמחים, הסלעים, והחיות.בוחר לא להיתבצר מאחורי גבול כזה או אחר.מוותר על זה.אני אומר שוב:הבית הוא אהבה.לא מקום.כוונה שבלב.

היפי:מאשימים אותי בהיפיות מסויימת,רובם חברי,בחצי חיוך.מה יהיה עם האופטימיות שלך? הם שואלים.הרכב הישן,השיער המיתארך.מזכירים להם תמונות של סיקסטיז.אהבה חופשית וזה…

התרפקות על זמנים אופטימים היא כלי בתוך העשייה הזו,כלי לגיטימי ובעל קסם וארומה נעימים. למודאגים:…" אני בכלל לא גמל,אני השועל"… (עודד בורלא/נשף תחפושות).אחד הכלים בידי אמן היא הרשות להשתנות,מטמורפוזות של קיום.בלי הצורך לאשפז אותו,לא בכפייה לפחות.המסעות האלו מתקיימים בתקופה צינית מאוד.ההיפיות משמשת כמגן שמרכך את התנועה הזו לכדי אפשרית.אני חושב שהאתר האינטרנטי שאליו מוזנת העבודה מדבר בדימוי שונה.עדכני.יש פה משחק מורכב של זהויות.ככהזה.

אמנות:שאלו אותי כמהפעמים בדרך "אבל מה אומנות בזה?"שאלה מצויינת.חובת ההוכחה עלינו.זה אומנות כי אני מגדיר ופועל בזה כאמן.התשובות נמצאות בזמן הווה של המסע,למי שעוקב אחריו כמובן, באתר שיעלה ויתפתח,בתערוכה בספטמבר בשכונת מוסררה בירושלים,וביכולת היוצרת של רונן ושלי לתרגם את התוצרים של המסע הזה לשפת האומנות המקובלת כיום,וכמובן מעבר לה.

עבורי השיתוף במהלך של היווצרות העבודה-במקרה זה,"מסע בין הים לירדן"-תוך כדי היתהוותו,רגע אחרי רגע ,במידת האפשר,היא נתיב חדש,שני במיספר, ומסקרן.במיוחד כש"החומר" של העבודה הוא תנועה בין פגישות דיאלוגיות, במרחב גיאוגרפי גדול.

תהליך:אני מדווח על העשייה שלי כתהליך.היא מתקיימת כתהליך.המסעות האומנותיים שאני מקיים,לבד ובחברת שותפים, הם הצורה המלאה ביותר שאני מצליח לקיים את הכוונה הזו.האובייקט כמוצר לא מעניין אותי.גם לא האובייקט כמסכם מורם וניכבד של העשייה.אמנות טובה בעיני היא אמנות של גל עשייתי ,מהלך של עשייה,שמשותף, מתקיים כמהלך של אקספרסיה, במידה הרבה האפשרית.בהשאלה:הפיגמנט והמקשר שלו חשובים לא פחות בדרכם לקנווס מאשר בהימצאותם עליו.

אהבת חינם:האהבה היא חינם.ככהזה,אינה תלויה בדבר.הנסיון להגבלה שלה ,שפופולארי כ"כ בימינו,הוא טעות נפוצה ומיותרת.האהבה מטיבעה היא כוח שמבקש את המגע,שואף אל אחדות,שלמות.אהבת חינם היא ההסכמה למעורבות מחייבת(ששואפת לחיובי) במציאות.היא כלי בידיו של כל מאמין.במקרה שלי, אמן

אני מניח שאמשיך ואפתח את קצוות המחשבות שמובעות כאן בעתיד.אין פה רצון או סקרנות לסכם כלום.הרצון הוא לדבר מילים של בוקר /צהרים אחרי מסע.ככה פשוט

אני מסיים את הדיבור הקצר הזה בתודות:

לרונן אידלמן כשותף שווה ביותר.לעומר דה שליט על התמיכה הטכנית והחברית.למוריאל זוגתי על האהבה וההבנה.לקרן לירושלים, לזירה הבין תחומית, למרכז לאומנות דיגיטאלית בחולון, למוזיאון בת ים, ליוסף מהקאימאק, למוריה, לאברהם ירדאי, לאברהם ממסעדת אידי במרינה, לאנשי דהמש, לאיברהים אבו-עפש, לדויד מסי, למירי וונסבסקי מוועד המנקות, לאליעז כהן, פורת סלומון ,למש' לונדון, למיכאל ז'רפרנר, למאיר טאטי,לתאמר מסאלחה, לדדי בן שאול ואלינור רדאי,לאלון פורת,לאשרף מכפר קאסם,ליעל,לארלן ולארתור, לאפרת, להדס עפרת, לאיציק, למתן ישראלי, לאדי אמיגה, למירו ממוסך המומחה,למוחמד נבלוסי,

כמובן שכחתי חלק(רונן יתקן אותי אינשאללה…)

המשך יבוא

אנו חונים עכשיו ברחוב דובנוב בירושלים. בין בתי העשירים לחורשה ובית המצורעים. בין תיאטרון ירושלים לגן השושנים. לא רחוק מהבית בו גדלתי. מעוז הבורגנות הירושלמית, מעמד בינוני גבוה, מוסדות תרבות וקרנות, בתים ערבים ישנים שעברו שיפוץ והרחבה מסיבית, חילונים ודתיים ליברליים.  הקרוון לא מניע. התקלקל קצת בסוף המסע. אפשר לראות בזה הרבה סמליות. להיתקע ביום האחרון, בתשעה באב, בלי אפשרות להמשיך לנוע. להישאר, להירגע, לעצור.

לעומת זאת, בימים האחרונים היינו הרבה בתנועה, וכמעט כל עצירה הרגישה לנו קצר מידי. שיחות התחילו והיו טובים כל כך שיוכלו להמשיך עוד ועוד. אנשים שפגשנו שיש לנו כל  כך הרבה מה ללמוד מהם.

ביום ראשון בבוקר התעוררנו באילניה, אצל המשפחה של בת זוגו של גיא, מוריאל. אביה, דדי בן שאול, צייר, מנהל לשעבר של המחלקה לאמנות, אמא אלינור רדאי ואחותה ובן זוגה שגרים בבית ליד באותה נחלה. הם עברו למושבה מהרובע היהודי בירושלים לפני מספר שנים. ישבנו עם הקפה של הבוקר במפרסת הגדולה צופים על הגינה הגדולה והיפה, ואז קרא משהו לא צפוי. דדי בן שאול התחיל להתקיף אותנו ואת המסע. הוא אמר דברים מאוד קשים, המון זעם וכעס. האמן הוותיק, שמכין יין, מצייר נופים ומפסל בביתו הירוק במושבה הנינוחה, הפך לנביא זעם, יורק אש, לאומן ומבטל את האחר. הוא זעם על הדמות שחשב שאני והסיק בעצמו ולעצמו מהן דעותיי, ואז תקף את הדברים שדמיין שאמרתי. השיחה הייתה לא קצרה וזה קשה לנסות לשחזר את כל מה שנאמר (נעלה וידאו בקרוב), אבל הדבר המטריד ביותר שנאמר על ידו זה שלעולם נצטרך להילחם, שלנצח נחיה במעגל אלימות אין סופי. שהוא לא מאמין לאף ערבי שאומר שהוא מוכן לחיות בשלום, שאלו שאומרים את זה אומרים את רק בגלל שאין להם ברירה. והם לעולם לא ישכחו וירצו לנקום. ואני לא יכולתי לחשוב שהוא פשוט הציב ראי לעצמו.

דדי בן שאול בביתו

מהשיחה עם דדי בן שאול יצאנו נסערים ועצבניים, ולכן היה כל כך טוב לפגוש את תאמר מסלאחה, משורר ועו"ד שגר בנצרת. פגשנו את תאמר בדבוריה, כפר למרגלות התבור בו תאמר גדל. איתו עלינו את כל העלייה התלולה עם הנוף המדהים לראש התבור וישבנו לא רחוק מהכנסיה לשיחה בצל. השיחה עם תאמר סתרה את התפיסה הזועמת וטענה של חוסר היכולת לגור ביחד שהטיף בבוקר דדי. וזה לא בגלל שתאמר אמר דברים קלים, להיפך. תאמר, התחיל את השיחה בזה שאמר שסבא שלו אמר שהמלחמה לא תיגמר עד שהוא יכול לחזור לכפר שלו ציפורי (יותר מאוחר בשיחה התברר לנו שתאמר לא בדיוק בדעה של סבו). הזקנים לא מוכנים לוותר.

נוף מהתבור

בגלל העיכוב שלנו על ידי המשטרה בשבת, מצאנו את עצמינו חוצים את השומרון, מבלים שעות בתחנות משטרה ומגיעים לכפר קאסם ולא לירדן. אבל ביום ראשון אחרי הצהריים החלטנו שאנו לא מוותרים על הטבילה בירדן, וירדנו מהתבור לכיוון מזרח כדי למצוא מקום. בדרך עצרנו לפיצה לא ממש טעימה ביבנאל ואספנו שם  טרמפיסט ציורי ופרנואיד  שלקח אותנו לירדניה.  בגלל שלא ממש בא לנו לטבול עם צליינים דרום אמריקאים זקנים המשכנו דרומה ומצאנו בין המתאים בדיוק מה שחיפשנו.  הטבילה הייתה מצוינת, הירדן אפילו היה די עמוק ובהחלט נתן לנו את הכוחות לנסיעה הארוכה צפונה לכליל.

מהים עד לירדן

כליל הוא מקום מיוחד בשביל גיא, הוא גר שם עם משפחתו שבע שנים, בנה שם בית וקהילה.  כליל זה גם מקום מיוחד באופן כללי. כפר אקולוגי, שכל אחד בונה את הבית לעצמו (כולל תשתיות), מקום שמנסה להיות הכי בסדר עם האדמה והארץ. חנינו בכיכר המרכזית של הכפר ומיד פגשנו קבוצה מקסימה של צעירים שחיים שם באוהלים ובונים לדבריהם קהילה אקולוגית. היו לנו שיחה על המשמעות של מה שהם עושים, על אקולוגיה וחורבן וגם הצורך לחלוק, משאבים, אדמה וחפצים אבל גם רגשות ופצעים. מחשבות שעלו מתוך השיחות הקודמות. הקושי של כל כך הרבה אנשים בין הים לירדן פשוט לחלוק, לא רק את האדמה והמשאבים אבל גם את המכות, הכאבים והפצעים.

בכליל הולכים לישון מוקדם, קיפלתי את המצלמות וחזרתי לקרוון ומצאתי שלושה ממקימי הישוב יושבים שם עם גיא. אז התחילה סיטואציה מאוד מעניינת. הם מאוד לא רצו להצטלם ומאוד הפריע להם שהמצלמות כוונו אליהם וזה משודר באינטרנט.  אחרי דין ודברים הזזנו את כיוון המצלמות לצד וניהלנו שיחה על האח הגדול, מעכב ופרטיות. מי שולט במידע וכמה שליטה יש לנו אם יש בכלל. באיזה שהוא שלב זה כבר היה יותר מידי בשבילם ויצאנו מחוץ לקרוון – לטווח הצילום והמשכנו בשיחה. זה מוזר לפגוש היום, במצב של חשיפת יתר אנשים שעדיין נרתעים ממצלמות.

את הקפה של הבוקר שתינו בסטודיו של אלון פורת, צייר וממקימי כליל. הסטודיו בנוי על צלע הר עם נוף מרהיב ונותן הרגשה של אוהל פתוח. בנוסף לעבודה שלו שצייר אלון מקיים במקום שיעורי ציור לתושבי האזור. הוא סיפור ההתרגשות על המבוגרים שבאים  ללמוד – ניצולת השואה הקיבוצניקית והמושבניקית התימנייה המבוגרת.

את ארוחת הבוקר אכלנו בבנימינה את אחותי יעל בין ארגזים והכנות למעבר. משפחת הוד  - יעל, יורם וארבעת הילדים עוברים לקליפורניה לשנתיים עם אופציה לשלוש. הילדים הגדולים מודאגים אבל גם עושים רושם שהם סקרנים ומתרגשים. יורם עדיין היה בעבודה אבל דיברנו עם יעל על משמעות המעבר, בית, וגם כמו כולם על חורבן ותשע באב. בסך הכול היה נראה שהם, כמו משפחות ישראליות רבות, עוזבים בית כדי לעשות טוב לעצמם ומשפחתם בלי דרמות ועניינים.  זה לא יהיה פשוט וגם לחזור לא יהיה קל. אבל בשיקול הגדול הם מאמינים שכולם ירוויחו מזה, במיוחד הילדים שייחשפו לתרביות אחרות, לדתות אחרים גם כמובן ירוויחו שפה.

נפרדנו מאחותי (ברמה המטריאלית אני מאוד מרוויח מהמעבר שלה לאמריקה – אני מקבל את מכשירי חשמל וטלוויזיה מסך שטוח). לקחנו את כביש שש, שזה קצת טיפשי כי הקרוון נוסע בסביבות שבעים קמ"ש, לכיוון מודיעין עלית ובילעין. בצומת של מודיעין עצרנו לאסוף טרמפיסט. לקרוון נכנס דוד בן ישי (על אמת) ואיתו  עשינו סיבוב במודיעין עלית. בגלל קוצר הזמן רק עשינו סיבוב בעיר והתרשמנו. דוד בן ישי, בחור דתי עם חולצה לבנה, מכנסיים שחורות וכיפה סרוגה גדולה, אמר לנו שגם אותו לא היו מקבלים לישוב כי הוא לא חרדי. הורדנו אותו לפני מחסום, הוא המשיך לסעודה מפסקת בביתו בטלמון ואנחנו פנינו שמאלה לניעלין, חלפנו על השלט האוסר על ישראלים לנסוע בשטח וועברנו שלוש כפרים ונוף נהדר עד בילעין.

המשך יבוא…

חברון זה פטיש לראש. ככה פשוט. מן הסתם החלקים המצומצמים שיצא לנו להסתובב בהם. הנראות הברורה של ההרס לאורך הדרכים שיוחדו רק ליהודים, המסה של נוכחות הצבא והתחושה הקשה שעולה מהאנשים שמסתובבים ברחובות. מוקד הנסיעה שלנו הוא חיברות עם פרויקט של תיעוד ואירוח שמקיים בשנתיים האחרונות מיכאל ז'ורפנר. הוא גר בבית סמוך ליהודים החמים תל רומיידה ועוקב אחרי המציאות היומיומית של הכיבוש במבטו המיוחד. במקביל מקיים פלטפורמה לאמנים לפעולה במקום המורכב הזה. הבית שבחלונותיו שלוש שכבות סורגים ותריסים כהגנה מהתנכלויות, נמצא באזור בו גרים שש מאות יהודים, שש מאוד חיילים ושלושים וחמש אלף תושבים פלסטינים שרשות התנועה והפרנסה שלהם נפגעת בצורה עמוקה. בילינו שם אחה"צ ולילה וזה היה כמו טריפ רע. גודש כזה של אנרגיות רעות לא פגשתי ממזמן אם בכלל. אני מציע לכל מי שרוצה להעמיק את הידע שלו על המצב לפנות לאתר של מיכאל, או לאתרים של זכויות האזרח.
לי עצמי ברור שאחזור ואפעל במקום, לא שברור לי למה אני מתכוון כרגע, אבל ההבנה הזו התבהרה לי בזמן הלילה הזה שעבר עלי שם. את רובו ביליתי ער ומקשיב לקולות של המציאות של העיר מהופנט .

היום שעבר עלינו בהמשך היה מורכב מכמה  פגישות, ראשונה בקיבוץ כפר עציון, עם אדם קסום, תושב הכפר אליעז כהן, משורר מעורכי ומקימי כתב העט "משיב רוח". לאליעז חיוך מדבק ומבט אופטימי ומלא אמונה על האפשרות לקיום מלא כבוד עם השכנים הפלסטינים הסובבים אותו. הוא מקיים חיים של כבוד לאדם באשר הוא אדם וחותר להפיץ את ההבנה הזו בקרב היהודים והערבים שחיים בשכנות הדוקה כ"כ בחבל הארץ הזה. זכינו לשמוע שני שירים שלו (אחד כבכורה ראשונה, חם חם מתנור היצירה שלו, שפעל שעות נוספות בזמן המילואים שבדיוק חזר מהם).הפגישה הסתימה בהבנה ברורה של רצון אמיתי לשלב ידיים בהמשך העשייה בכיוון זה. ניראה לנו(לרונן ולי)שאחד המקומות בהם יוצג הפרויקט לכשייסתם יהיה בשותפות איתו בגוש עציון.

משם נסענו לבת עין, לפגוש את הרב נתן גרינברג, רב של ישיבת חוזרים בתשובה בישוב. השיחה התנהלה בסוכת הגפנים הסמוכה לביתו.התאנה עדיין צעירה ורחוקה כמה מטרים.דיברנו הרבה, על מושגים יהודיים של קדושה וחורבן, כרגע, אחרי כמה זמן, אני מבין שאת חלקם הגדול שמעתי קצת קודם, קצת אחרת. מה שנישאר לי היה ההצהרה הברורה שלו שהוא עסוק בתיקון של עצמו והחברה היהודית הקטנה שאסף סביבו. מעבר לזה אין לו כוח או עניין. שכיניו הערבים אינם בפריזמה של העבודה שלו.

בבת עין אין כניסה לערבים. זה נאמר לנו בצורה ברורה מאוד (מה שאני חושב מאוד לא חוקי וגם מריח רע מאוד מוסרית). נסינו להבין איך האנשים החביבים והנחמדים חיים עם זה. כמובן קיבלנו את התירוץ הביטחוני, אבל ברור שיש משהו רעיוני עמוק יותר.
אחר כך פגשנו את פורת סלומון. אמן צעיר, בוגר בצלאל שפועל מתוך סטודיו בישוב. הפגישה עם פורת היה נינוחה ומפרגנת לכולנו. אני יצרתי מחדש שתי שבלונות (אהבה בעברית וערבית) שאת שתיהן ריססתי בו במקום. את השבלונה העברית,פורת שמח לרסס על דלת הסטודיו. את הערבית פחות. השארתי אותה על דף נייר שמצאנו בכניסה. מתנה שכזו.

בת עין הישוב הוא מקום שונה משאר הישובים סביבו. אין גדר, בניה עם ניחוח משוחרר, יצירתי. הרחבה פרועה ששומרת על עצמה ללא כוחות צבא. כמו שהייתי מדמיין התיישבות בשטחים.

את הביקור סיימנו בטבילה של לפני שבת במעין/ממקווה סמוך לישוב בחברת התושבים המקומיים. חוויה מקררת אך מעייפת, בסיכומו של דבר. משם המשכנו לפיקניק עם מוריאל זוגתי והילדים בחניון ה"מעבדה" בדרך חברון בירושלים. כיף של פגישה שמקיימת מסורת של פגישות משפחתיות במהלך העבודות/מסעות האלו שאני מקיים.היה כיף וגם מיני סיכומון של "איפה היינו ומה עשינו עד כה".

ואז נסענו נסיעה ארוכה ומעייפת מטה מטה (שניינו חצי ערים אבל מבינים שרוצים וצריך להתקדם צפונה) חנינו בישוב בבקעת הירדן בשם "נעמה". הלילה היה חם וכך גם הבוקר שאחריו. בגלל ששבת וגם המשמעת שלנו מתרופפת גם ההתעוררות שלנו התארחה.  נסענו שמחים ונטולי דאגות לאורך כביש הבקעה, לשם שינוי המוזיקה עבדה,פול ווליום ושערות מתנופפות, ממשכמו בסרט מסע אמיתי, ואז ראינו תחנת הסעה ולידה שתי בטונדות ונזכרתי שממזמן לא השארתי את סימני המסע הזה (השבלונה שחידשתי אצל פורת בבת עין בערב לפני).  בחיוך גדול וצחוקים הצבע מצא את עצמו בתנועה דרך השבלונה אל הבטון (בעצת עו"ד אני לא מודה בכלום) ואז באה ניידת ובמקום להמשיך באלגנט, התבלבלה ועצרה. ככה זה.
כל ההמשך היה די משעמם. חוץ ממירי החוקרת ונתן השוטר שהיה מעניין לפגוש. מצאנו את עצמנו באריאל, ארבע  אחה"צ, בלי שאכלנו ארוחת בוקר. יחסית לזה שבזבזנו (גם לא,הפגישה הזו הייתה, במובנים מסוימים ידועה מראש. רק ששנינו לא בחרנו במודע את הזמן והמקום) זמן יקר ואת תאמר לא פגשנו (כנראה מחר) וגם בירדן לא טבלנו (גם כנראה מחר) ועכשיו מה.
רונן היה ברור מאוד.אני רעב ,ובוא ניסע לכפר קאסם לאכול, יש שם מסעדה טובה.
נסענו לכפר קאסם ,הצגנו את עצמנו בנעימות ופגשנו את אשרף מנהל במקום. אכלנו ארוחה טובה ובסוף אשרף הצטרף לשיחה.  סטודנט למשפטים שסיפר שהלך ללמוד בגיל מאוחר ולמרות שיש לו עבודה טובה במסעדה כדי לתת דוגמה לילדים שלו. דיברנו על חינוך וכמובן על פוליטיקה. אדם גאה מאוד עם ביקורת מאוד גדולה על החברה הערבית, וכבוד גדול למדינה היהודית. זה אולי נשמע מוזר ואפילו רע אבל אשרף דיבר בתבונה רבה, בעיניים פקוחות ובעיקר בהמון המון אופטימיות. אופטימיות מדבקת וכנה.

ישבנו במסעדה הרבה זמן והצטרפו לשיחה בשלב מסוים איציק שלחם במלחמת יום כיפור (הייתי עם אריק 3 ימים בחווה) ואישה (מצטער לא זוכר את שמה) שנפצעה בפיגוע במלון סבויי ב-1975.  ככה זה בין הים לירדן, כל אחד סוחב טראומה וכל אדם עולם.

ומחר,כמובן מחר.ועכשיו,ממש לילה.

טוב

מתעוררים בנעמ"ה, ישוב בבקעת הירדן. הדרך שקוראת לנו מקצרת את הכתיבה הזו. אתמול היה ארוך מאוד ,עשרים וארבע שעות של פגישות ונסיעות. התחיל בחברון לפנות בוקר ומסתיים בישוב קטן והחם הזה. בהמשך היום אשב ואסכם כמו שצריך.עכשיו אנחנו בדרך הירדן (הנהר…) לטבילה של יום והפוגה מהחום. אח"כ התוכנית היא לפגוש את תאמר מסאלחה בנצרת ואז לאילניה. ההורים של מוריאל, דדי בן שאול ואלינור רדאי, שבאופן מקרי לחלוטין גרים בביתו של דויד בן גוריון שבמושבה.

שומע את קולות המואזין סביבי עולים ויורדים, סראונד קקופוני של בקשה לתפילה. מיכאל ונורית חוזרים ממסיבות חתונה פלסטינית שתיעדו,מלאי אנדרלנין,משתפים בסיפורים קטנים של צבעים,ריחות ושמות.אנחנו יושבים על המירפסת הקסומה של הבית הזה.בית השידורים של מיכאל( http://www.heb2.tv/) ,מול עץ זית יפיפה בן מאות שנים ושותים תה מתוק של לפנות בוקר.מאחורינו, התושבים היהודים של תל רומיידה מפעילים ט'פלה,מטיחים חצץ ובטון בקולות מהוסים,בונים משהו שאנחנו לא רואים.כן,4 ומשהוא לפנות בוקר.

ישנם דברים שהחשכה ראויה להם.

היום הזה התחיל (מזמן אי אז) בלהיתעורר בסמוך לאיצטדיון של באר שבע (עיר ילדותי…).נסיעה קצרה ,עוברים את עומר ומיתר,חולפים על פני מחסום והופ,ארץ הגבעות של דרום הר חברון.הכל "אותו דבר" אבל שונה מאוד.משהוא שקשה לשים עליו את האצבע.פשוט שונה.

הפגישה הראשונה שלנו היא עם עקיבה לונדון בישוב סוסיא היהודית.פוגשים אותו בסמוך לשער ומגיעים איליו למרפסת.שותים קפה,אוכלים עוגיות מעשה ידי אישתו ומדברים.הוא חי במקום משנות השמונים,9 ילדים,רהוט בשפתו ומתון בדעותיו.בסיכומו של עינין,חוץ מלקבל את האפשרות של ישובים משותפים עם ערבים הוא פתוח להכל.אחרי הפינוי/גירוש של גוש קטיף,כך הוא אומר,ההבנה של "הכל אפשרי"(כמעט…)מלווה אותו כל הזמן,לצד אמונה אמיתית בצדקת הדרך שהוא מקיים.הוא מקבל אותנו בנעימות,מקבל בשימחה את המסע הזה שאנחנו מקיימים.מזדהה עם החלקים שנוגעים לצורך של שיח אחר בחברה היהודית.לגבי העיניים הפקוחות שלו למציאות האמיתית של שכניו הערבים,אני פחות בטוח.אבל אולי זה רק בעיני.

משם אנחנו נוסעים לסוסיא הקדומה,מרחק דקותיים,מקום ישוב יהודי עד למאה ה10.אתר ארכאולוגי.פוגשים את דוד מסי ומתלווים אילו לישוב הפלסטיני שנקרא,באופן מפתיע:סוסיא.

כן,בטריטוריה שמבט חובק אותה מתקיים שילוש קטן ומעורר מחשבה שכזה.וכולו נושא אותו שם.

דוד מקיים מרכז מדיה קטן בסוסיא הערבית.אוהל בעל רצפת בטון יצוקה שמארח אירועים תרבותים קטנים.שיעורי ערבית לילדים,שיעורי אומנות ופגישות עם העולם החיצון.מעין מתנ"ס קטנטן שמבקש לפתוח את המציאות הקשה והמינימליסטית של תושבי המקום שפזורים בין אוהלים(שנהרסים תדיר ע"י המינהל והצבא)ומערות,רועים את הצאן שלהם.חיים חיים פשוטים כ"כ על פיסת האדמה הזו.שעה אחרי שהגענו,תוך כדי שיחה של היכרות עם אחד הגברים הצעירים מגיע טנדר של הראשות ומדווח על בולדוזר שנוסע על הכביש שמוביל לביתו של האדם שאני מדבר איתו.הוא רץ טס באוטו החבוט שלו בלוויית צלמים(חלק מהמשמעות של התמיכה בתושבים זה ליווי מצולם של סיטואציות כאלו) למקום.בסיכומו של יום מסתבר שזו התרעה שגויה.טוב שכך.

משם אנחנו נוסעים לקרית ארבע,אוכלים צהריים של פיצה במרכז המיסחרי וממשיכים לחברון למערת המכפלה.פעם ראשונה שלי בעיר הזו,במקום הזה(יש דברים שאני דוחה,לפעמים הרבה).אני חושב שאת ההיתרשמות שלי מהמצב המורכב כ"כ של העיר הזו אדחה לזמן מאוחר יותר.נראה לי שאני צריך לישון על זה בשביל שיהיו דברים של טעם.

זהו אלבינתיים.בוקר טוב לילה טוב.

לילה קריר רגוע על חוף ניצנים. לנשום עמוק אוויר  בהיר, הדים של מוזיקת מחאה, בעיקר בערבית, בעיקר מדהמש. היום שאחריו התחיל בים כחול כל כך רגוע. קפה על הים הכחול כל כך רגוע. חבורה של מסיימי תיכון מתחת לסככה, כל אחד יפה יותר מהשני, צוחקים חופשיים אל הרוח. מתבונן בהם וחושב על הילדים שלי שגדלים ומתגעגע. עדיין בנעימות, בסבלנות.

הדבר הראשון שעשינו היום היה לחפש את המכולת בניצן. בטעות זיהינו את החנות מזכרות של ציפי בתור מכולת. השיחה שהיתפתחה הציפה אצלה זרימה ארוכה של זיכרונות של פינוי. הגירוש במילותיה. עמדנו מולה שותקים. מקשיבים. "הבית" כמושג הוא מקום רגיש, טעון. ככל שהמסע שלנו מתקדם ומתפתח הוא שב ועולה. שוב,כשאני יושב וכותב את הדברים, אני מבין כמה זה טבעי ורלוונטי. החורבן של "הבית". הראשון, השני והרבים האחרים שנבנים ונהרסים פה מסביבנו. הנסיון להבין את הריטואל הזה ולשאול שאלות לגבי הנחיצות שלו  הוא אחד מהדלקים של המסע הזה.

משם נסענו לכיוון באר שבע, לפגישה עם מירי ונסובסקי, יושבת ראש החדש של ועד עובדות הניקיון של אוניברסיטת בן-גוריון, יישבנו בקרוון בין האוניברסיטה לב"הח. אישה אמיצה מירי. אחרי שנים ארוכות של ניצול של קבלני עבודה, בעידוד של צ"ח(צדק חברתי-ארגון סטודנטים כוח לעובדים) היא ושותפיה אוספים כח לעמוד מול כוחות השוק שמשתמשים בהם כאילו היו סחורה. היכולת של המדוכאים להיתקומם, מה שכביכול נראה פשוט או טבע י(בדיעבד בדרך כלל..) מביאה את ההכרה שמקשרת אל מושג הקודם. אני מרגיש בבית במקום שהכבוד העצמי שלי מתקיים. אחד מיסודות הבית הוא האיזון העדין של ההכרה של ערך העצמי. 

משםהמשכנו לבקר את איברהים אבו-עפאש, בחברת יעלה לבנת ממועצת הכפרים הבלתי מוכרים. איברהים איש מרשים ורהוט. בעברית (וואלה, עם הייתי מסוגל לדבר בשפה שלו כמו שהוא מדבר איתי בעברית…) ישב איתנו שרוע בהדר על השטיח. הרוח שותפת את החום מהאוהל שלו בקלילות של שום מזגן לא יוכל לה. חיוך של אמת מתובל בסבלנות אמיתית. סבלנות בדואית כהגדרתו. הוא חי עם הכפר שלו על אדמה מורעלת (סמוכה לרמת חובב, פח הזבל הכימי של המדינה שלנו). מתעקש (בכל ערכאות המישפט הישראלי) על אורח חייו. מעדיף ילד עם אסטמה על פני ילד עבריין. זו הבחירה האמיתית שמוצבת אל מולו. להיתקלף מהמהות של ההויה שלו, לעבור לחצי דונם מובטח בספק שכונה או להיתעקש על האמת היחידה שמגדירה אותו. התרבות (לא סימנים של תרבות, כאילו תרבות) הבדואית שלו. דרך החיים היחידה שראויה לאיש כמוהוא. הוא הקשיב לנו בחיוך, אהב את הכוונה והרצון שהמסע שלנו מבקש לשאול. כשדיברנו על חורבן, הוא אמר בפשטות שהאל לא מסכים לעוולות, הוא מחריב את המציאות שמייצרת אותן. ככהזה. הוא אמר את זה בחיוך, לא כאיום. הוא אמר את זה על כאן ועכשיו.

כדי להרגיע, הוא הוסיף, שכל זה לא יקרה לפני שיתרוקנו כל המיים מהכינרת (נבואה של הקוראן). אז זה לא יקרה בחיי, הוא חייך שוב. הוא לא חווה רעידת אדמה איברהים. מממ

וזהוא, אז הלכנו לשגיא וענת, אחות של אפרת חברה של רונן. והיתקלחנו  ואכלנו וקצת, כמו בבית. אנחנו נחים מלשאול שאלות ולהקשיב לתשובות. הפוגה קלה.

רצף הפגישות והנסיעות דוחה משימות שחשבתי שיהיו פשוטות ויקרו כבר. הווידיואים שאני לא מגיע אליהם. בעיקר.

היומיים הבאים יהיו יומיים (שוב,עמוסים) של שיטוט וביקור בדרום הר חברון, גוש עציון ואזור בית לחם. גם מתישבים יהודים, כאלו שרגועים וגם כאלו שפחות (רגועים) וגם מתישבים שהאדמה הזו עבורם שמה פלסטין. היום מחר מתחיל מוקדם. פגישה ב-09:00 בסוסיא היהודית ומשם דילוג קצר לסוסיא הערבית. מממ

ואז חברון.

בקיצור,יהיה מעניין

אין כמו טבילה בים עם בטן מלאה בדג. הרצחתה וגם ירשתה. כן, ככה זה לפעמים. הטבילה הזו בים משנה את המצב שלי מ"רגע לפני" ל"הינה הגעתי". למה? ככה. אני קשה עם עצמי לפעמים, אני משתדל לחוות את המציאות בצורה מלאה. כשעושים מסע מהים לירדן אז איפה הים בסיפור הזה – שרואים אותו, כשמריחים אותו, שומעים אותו? כשאתה בתוך הים, השאלה מאבדת מהתוקף שלה. פה הים – מעלי מתחתי ומצדדי. תענוג. עכשיו נשאר הטווח הגדול עד הטבילה בירדן.
לפני הים היינו באשדוד, העיר. הפגישה בבוקר עם אברהם, יושב ראש בעברו של איחוד האירגונים של יוצאי אתיופיה, פגישה פשוטה ונעימה. ישבנו בקרוון מתחת לביתו בשכונה ג' באשדוד. השאלות היו סביב המשמעות של הימים האלו עבורו אבל בעיקר אז,  באתיופיה לפני העליה ארצה. הוא היה אחד מ-15 הראשונים שגיעו לארץ מאתיופה לדבריו .חלוץ חלוץ. הזיכרונות שלו תיארו הכרה ופעולה של אבלות, דומה מאוד למה שמתקיים ביהדות כיום. רק שההבנה למה חסרה. התאריכים זהים והידע שונה. הכי רחוק של ה"נעשה ונשמע" בעיני.
אחר כך ארוחת צהריים במסעדה של "אידי במרינה". תפאורה קסומה של יכטות, תרנים מתנדנדים וכוסות יין. אברהם (השני), דור שני בעיסקי מסעדות הדגים, ישב (בסיכומו של זמן הבנו שהוא מזמין אותנו לסעודה הזו – רב תודות) איתנו ושוחח, שיתף. יש משהוא  נעים לי באשדוד. מזכיר לי את עיר ילדותי באר-שבע, רק עם ים. משהוא פשוט ונינוח. בלי דאווין מיותר. פשוט פשוט וקלסה. מתאים לי.
חוץ מזה כולם שוקולד פה, גם חמים וחמודים וגם שזופים בטירוף. אולי בסוף נעבור לפה, נשקיף על הים ,נתלטף מהרוח ונחייך עד אין סוף. אולי.
עכשיו אורזים ונוסעים לדהמש, שכונה בדואית לא מוכרת בין רמלה ללוד. מחר מחליטים בבג"ץ לגבי מצבם. הורסים או לא.. אפשר לעצור כאן ולתת להבנה הזו לחלחל פנימה. הורסים או לא? (בתים יקירי,בתים)

אנחנו חונים בסמוך למתנ"ס בג'סי-כהן בחולון. החום הגדול פיספס אותנו (בינתיים?) היום. אולי הנתיב הצר והמסויים שבו חלפנו ואולי ככה לכולם. אף פעם אי אפשר לדעת באמת. אני מנסה לעכל את היום שחלף, למצוא את הסיפור שנוצר דרך התנועה המסויימת הזו. עברנו מצפון תל אביב השבעה וההיטקית, דרך לב תל אביב הבורגנית, אל שוק לוויסקי אל בת ים ואל חולון. בגאוגרפיה הדרמנו. גם במחירים של הפאלפל. בג'סי כהן עולה חמש שקל, אחלה מחיר. אם זזים ככה וככה קילומטרים מזרחה מגיעים ל-שניים וחצי, מממ.

היום הזה היתחיל מאוחר (הלילה שלפניו היסתיים בשלוש לפנות בוקר, גמר המונדיאל שהוקרן כפתיח למסע שלנו, על הקרוון, שיטוט בכיכר המדינה, אי מציאת חניה, ונסיעה לרמת החייל לשינה. קמנו בתשע, היתארגנו בקצרה, לאסוף בטריה למקבוקפרו והנענו לפגישה עם יהודה שנהב. מתוך וויקיפדיה: "סוציולוג ישראלי רב גוני,הפועל במוסורת של הסוציולוגיה הביקורתית.חקר רבות בנושא של ריבוד ואתניות בישראל". ממיסדי הקשת הדמוקרטית המיזרחית, סיפרו האחרון "במלכודת הקו הירוק" ,היה אחת מהמוטיבציות לפגישתינו המשותפת.

ישבנו בקרוון ברחוב רש"י בתל אביב. עבורי זו היתה פגישה ראשונה איתו. רונן ויהודה מכירים מלפני כן. השיחה זרמה לה בצורה פלואידית, כמו ששיחות טובות קורות, כשאני מנסה לפענח מה מצא חן בעיני בהיכרות עם האיש, מעבר לדעות שמסקרנות ומבקשות העמקה מבחינתי (לא רוצה או יכול לתמצת אותן,תקראו את הספר) זה החיוך שלו. נעים החיוך שלו והמבט שהוא מקיים על המציאות כאפשרית (בתנאי שתתבונן בה ללא דעות קדומות). אחר כך הוא עזר, שוב בחיוך ,להחזיק את השבלונה של ה"אהבה" שריססתי סמוך למקום החניה. יופי.

משם נסענו לשוק לווינסקי לבקר את יוסף מ"קאימאק". מקום קטן שמארח בשימחה אנשים כמונו. הקפה הקבוע של רונן (אולי אחד מהם,לא יודע). האכיל אותנו דל ואורז ,קיבלנו טפיחה על השכם ונסענו לבקר את מאיר טאטי שבדיוק מסיים להקים חלל לתערוכה שמתקיימת במוזיאון בת-ים. התערוכה הקבוצתית נקראת "אי". אחרי זה חשבתי שזה נחמד וקשור שלמילה העיברת שני מובנים: "אי" כמו מקום בודד מוקף מים, וגם מילת שלילה, וכשאני כותב את זה אני מבין שזה גם קשור.

אחרי מבט על החלל, שיפה ומסקרן (שווה ביקור התערוכה, שהיא תערוכה על גבול התערוכה, מנסה להכיל את האומנות של הכאן והעכשיו וזורם: פרפומנס.בחלל מוזיאלי ,לכו לראות). היתישבנו על הדשא, חמושים במחצלת בחברת מאיר ואוצרת המוזיאון מילנה גיצין-אדירם ושוחחנו אמנות, גבולות, מוזיאונים, פרפורמנס והיכולת של כל זה להיות נגיש וקומוניקטיבי לאנשים בכלל, לא רק למתי מעט מ"התחום".
משם המשכנו לשכונת ג'סי-כהן בחולון, ונפגשנו עם אנשי המת"נס, התושבים ואייל ורן מהמרכז לאומנות דיגיטאלית שמקיימים שיתוף פעולה על התפר בין חינוך ואומנות לשינוי חברתי.

פה אני יושב ומסכם את היום הזה, שהיה חם וגדוש בשיחות ופגישות. מחר אנחנו נוסעים לאשדוד לפגוש את אברהם ירדאי, שדר רדיו רקע בשפה התיגרנית ופעיל בקרב הקהילה האתיופית ובערב לרמלה לדהמש, שכונה בדואית לא מוכרת, להפגנת תמיכה וסולידאריות במאבקם להכרה. בין לבין אשמח ל"הוריד הילוך" למעט קצת, אולי לשבת לערוך קצת. אולי פשוט לנוח ככה בסבבה, בלי מחשבות גדולות על בין הים לירדן.
(:

אתמול הרגיש כמו לי כמו יום שרץ קדימה בחפיפה קטנה של המוקדם לפני המאוחר.או במילים אחרות רוב הזמן,הייתי בתחושה קלה של דחיפות.האירגון של הציודים,הסיבוב האחרון במוסך עם הקרוון(הוא מאוד נבהל מהמשימה שלפניו והיתחלה לאורך הימים האחרונים…),ירידה מאוחרת לשפלה ,אל הים וההתחלה.מגיע ממש אל השקיעה,תחילת החודש והמסע הזה,החביב.הקרנת המונדייל על הקרוון היתה שיחוק.יפה ומעורר דיבור אמיתי על הכוונה שמסתתרת מאחורי הסיבוב הזה.לפעול ולחיות בתווך של המציאות במצב של שקיפות גדולה ומתוך הבנה וחיפוש של החיברות.האהבה.וכן,גרפיטי בה ראשון שמתנוסס בסמוך למקום בו חנינו.ועכשיו היתארגנויות בוקר.(ישנו בסוף בקרית עתידים,מין פארק הי טק(מתחם הי טק מתקן ידידי רונן)במקום כיכר המדינה שהיתה עמוסה כ"כ,מיני מיינור לא היתה חונה שם….)ללכת לאסוף בטריה למק,ולנסוע לפגוש את יהודה שנהב בדרום של ת"א
המשך יבוא…..

כולם מוזמנים להקרנה של גמר המונדיאל, ספרד-הולנד ברחוב דיצה 1, שכונת נגה, יפו (מאחורי תאטרון גשר)

ההקרנה תתבצע על הקרוון ודרך הציוד שלו, ובו נחגוג את תחילת המסע כתחנה ראשונה שהיא השכונה שלי. כולם מוזמנים ותביאו שתיה ואוכל!